התבוננות עלינו

אחת הטעויות שאנו בני האדם עושים היא שאנחנו מאמינים למחשבות שלנו. זו טעות כל כך נפוצה ובסיסית המתרחשת כל הזמן. עולות להן מחשבות בראשנו, או תחושה רגשית בלבבנו עם תרגום למילים והבנות ודעות ואנחנו משוכנעים לגמרי שאנחנו צודקים. שזו האמת המלאה.

הרי אין סיכוי בעולם שזה נכון. רבים גם יסכימו ברגעים של שקט ושפיות שאכן אין שום סיכוי לאף אדם לדעת באופן מלא את כל האמת. אבל באותה נשימה או כמה נשימות אחר כך אנו יכולים להרוג מישהו על  זה שהוא מעז לחשוב אחרת מאתנו. זה פשוט מדהים, הסתירה הזו שחיים איתה ללא כל הפרעה. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו מלאי חמלה, הבנה, פתיחות, רחבי לב ואופקים ולהתמלא בכעס עד אלימות כאשר מישהו   מעז לחשוב אחרת מאיתנו, או לא לראות עד כמה אנחנו מלאי חמלה ומבינים ויודעים. מן שד כזה פתאום מתעורר ונעמד על רגליו האחוריות, אנחנו מתמלאים בתחושה של צדק ושליחות.
אחד הדברים שקורים בתהליך הזה הוא שמה שהיה קודם מחשבה או אמונה הופך פתאום לידיעה מוצקה וברורה שככה זה! ככה ולא אחרת! ו 'אני חושב' הופך באחת להיות 'אני יודע'. ופתאום יש מאבק בו אני חייב לנצח כי הצדק איתי והמחיר לא חשוב, גם אם זה יעלה בחייו של האחר ולעיתים גם בחיי שלי, אני חייב להלחם, אני הרי יודע!. ונוצר מן שכנוע פנימי שלא על עמדותי או דעתי אני נאבק אלא על משהו הרבה יותר גדול וחשוב. פתאום יש תחושה של שליחות, אני חייב כי אני מגן פה על משהו בעל ערך, משהו שאני יודע ומכיר את ערכו ואוי למי שלא רואה את זה. ואנשים יוצאים למלחמות, והורגים והורסים.

על מה?! בסך הכל זה מה שאני חושב. מה שאני ביכולותיהם המוגבלות מאוד של המוח ומערכות החשיבה וההתבוננות שלי הגעתי אליו. מסקנות שהגעתי אליהן מתוך קמצוץ דל של מה שנראה לי כעובדות, וגם את אלה הרי אני מפרש ומשייך על פי כל מיני פסיכולוגיות והקשרים שהשד יודע מאיפה הן הגיעו אלי.

איך אני משחרר את עצמי מהלפיתה של הדבר הזה?
נראה שאחד הדברים שכדאי לעשות זה להזכיר לעצמנו שוב ושוב ושוב ש 'זה מה שאני חושב', 'זה רק איך שזה נראה לי', 'אלה בסך הכל מילים בראש שלי', 'אלוהים לא שלח לי פקס או מייל עם האינפורמציה הזו', 'זה כולה מחשבות אצלי בראש, בטח יש עוד אופציות'. התזכור המתמיד הזה יכול לייצר מרווח של שפיות ושקט ולאפשר המשך גילוי. יכול לאפשר לחיים להמשיך לזרום ולהתחדש.

הרבה טוב.