על זהות

איך אנשים מקבלים זהות, יוצרים זהות, אוספים לעצמם זהות.
לרוב האדם כלל לא בוחר את הזהות של עצמו. זה מן משהו שנוצר תוך כדי החיים והאדם מוצא את עצמו לובש את המלבוש הזה של זהות שנאסף ונתפר עליו מתוך ובתוך חייו.
כמעט ואין כל בחירה, זה מופיע תוך כדי. נצמד לאדם כמו הנילון הנצמד הזה שעוטפים איתו דברים. וכמו הנילון הנצמד גם הזהות הנצמדת עוטפת את האדם סביב סביב, באופן הדוק. באופן שהולך ונעשה יותר ויותר צמוד והדוק עד שהוא לגמרי מעוות את צורתו המקורית של אותו אדם. לוחץ, מגביל, חונק, אין מרחב. והאדם מתרגל לחיות עם הדבר העוטף הזה, הכל כך צמוד, ומגביל ולגמרי מרגיש שזה אני, ככה אני נראה, ככה אני הולך, מדבר, חושב, מרגיש. ככה אני חי תחת מעטה הפלסטיק הנצמד הזה הנקרא זהות.
וגם אחרים מכירים אותו באופן הזה. מכירים את הדמות הלחוצה והמעוותת על ידי הפלסטיק-זהות, כן זה הוא, אנחנו מכירים אותו. וכל דבר שהאדם עושה, חושב, מרגיש, רוצה וכו' מוסיף עוד סיבוב של פלסטיק נצמד שמהדק את החליפה הזו. וזו הזהות שלו. ככה, קצת עקום, צולע, פוחד, מוגבל, חנוק, עיף וכו', זה הוא.
וזה איום ומפחיד. אבל לרוב אנשים כלל לא יודעים שהם חיים עם המעטפת הזו. (כמעט) כל מי שהם פוגשים עטוף גם הוא בפלסטיק נצמד וכל התקשורת מתנהלת דרך הפלסטיק זהות הזה, והכל נראה נורמלי לגמרי, ככה זה, כולם ככה, זה מה שיש, ככה זה אמור להיות, אלה הם החיים. ולכן זה בסדר.
פשוט צריך ללמוד איך לחיות עם הפלסטיק זהות הזה, זה הכל. ואפשר לחיות, הרי כולם ככה ואיך שהוא חיים ומתקדמים ועושים ואפילו נראה שנהנים לפעמים. נוסעים לחו'ל, מתחתנים, ילדים, נכדים, כסף ועוד. וגם לכאב מתרגלים, לכהות של הכל.
וכשעולים קולות מבפנים, לפעמים, של בדידות או געגוע למשהו לא ברור, אז זה בסדר, זה תיכף יעלם, או עושים משהו רועש כזה או אחר והרעש מתגבר על הקולות השקטים ועדינים יותר שעולים מבפנים ואכן זה עובר והחיים ממשיכים.

המלך לא ערום, המלך עטוף בפלסטיק נצמד!

תהליך ההתעוררות כרוך בהשתחררות מהפלסטיק, כרוך אולי קודם לכן בהבנה שכן, אני וכולם עטופים בפלסטיק-זהות.
אנחנו לא באמת נראים ככה, לא באמת כל כך מוגבלים. זה פשוט הפלסטיק הנצמד הזה שלא נותן לנו לנוע ביתר חופשיות. זו הזהות הזו שבעצם מגבילה וחונקת אותנו. ואין צורך בה, אין בה כל אמת, אין בה תועלת כלל. היא לא שלנו, לא בחרנו בה, לא תכננו אותה, לא מתאימה לנו, אין בה שום דבר שמשקף באופן אוטנטי אותנו. זו מן מעטפה סטנדרטית שלכולם יש והיא נראית כמעט לגמרי אותו הדבר אצל כולם.

זה לא אני וכלל לא קשור אלי!

אז מי אני? איך אני נראה בלי הדבר הזה שכל כך התרגלתי אליו? האם באמת אפשר להסיר, לפחות קטעים, מהפלסטיק-זהות החונק הזה? ומה יש מתחת? ומה אם אני לא יאהב את זה? או אחרים לא יאהבו?