לקבל ולאהוב את מה שיש

הרבה משתמשים במשפט 'לקבל את מה שיש', יש שאומרים 'לאהוב את מה שיש'. מה עושים עם האמירה הזו, איך אני יכול להפוך אותה לאמיתית ומשמעותית בחיי?
הרי יש כל כך הרבה דברים, איך אפשר לקבל את הכל? האם צריך באמת לקבל את הכל? זה נכון לקבל את הכל? על איזה כל מדברים?
כמה דברים שעולים בי בקשר לזה  אחד שכדאי לקחת את זה במובן האישי, של לאהוב את כל מה שיש בי, כל מה שיש בחיי, כל מה שאני. כנקודת מוצא, כפלטפורמה בסיסית ממנה אני יוצא ומתבונן על החיים שלי ובכלל. אין זה אומר שכל מה שיש הוא נפלא ואני רוצה בו.
זה מביא אותי להבנה השנייה שכאשר מסתכלים על היבטים שונים של מה שיש אז נתקעים עם האמירה הזו כי אפשר להצביע על תחומים רבים אותם נראה מוזר ולא הגיוני לקבל. לכן נכון להרחיב קודם כל את היריעה ולנסות לראות את כל מה שיש, את היפה המכוער וכל מה שבניהם, את כל החבילה הזו של חיים פה ובמרחבי היקום ולכל זה לומר תודה, את כל זה לקבל ולאהוב, אני הרי חלק וביטוי של כל זה. אחרי שמצליחים להגיע למיקום אמיתי כמה שניתן של קבלה ואהבה לכל מה שיש אפשר להתחיל להביט על חלקים של זה ולראות מה מתאים ומה לא, מה כדאי לשנות, מה אפשר לשנות, מה מתאים, מה כדאי לשמר ולקדם. אבל כל זה נעשה בתוך ומתוך המיקום של אהבה וקבלה לכל מה שיש. בכל מקרה בריא יותר לנסות לשפר ולנקות מתוך מיקום של הכרת תודה, שיפור ותקווה ולא ממיקום של כעס בריחה וכו'.
אפשר לאהוב את מה שיש תוך כדי ניסיונות לתקן ולשפר את מה שיש כך שאפשר יהיה לאהוב אותו עוד יותר. חשוב לא להתקע בפרטים. להרחיב את התמונה, לראות את השפע והחיבורים והמדהימות של מה שיש עד כמה שאני יכול, ואז בעוד אני מחזיק בתוכי את התמונה הגדולה והחוויה שלה להתחיל לעשות זום על תחומים שונים ולבחון איך ומה ניתן לעשות כדי לשפר, לתרום, לשחרר לנקות וכו'.
המיקום הפנימי ממנו מתבוננים חשוב, הביטחון שיש שם, חוסר השאפתנות, חוויה של הווה, של הימצאות בעכשיו באופן מלא עד כמה שניתן, ללא שפיטה וללא הקטנה מכוונת.
יש את מה שיש וזה טוב ומספיק. יש את מה שיש ואני פתוח ליש שעתיד לבוא.